יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא והספרים הנדרשים

רקע

אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא (מארמית: הסקת השמועה עד להלכה) או בקיצור אליבא דהלכתא, היא אחת מדרכי לימוד התורה שבעל פה. בשיטה זו נלמדת הסוגיה מתוך תפיסה שמטרת הלימוד היא להגיע לפסיקת הלכה למעשה ולא להסתפק בלימוד תאורטי. מקורו של הביטוי במספר מקומות בתלמוד, אך על פי פירוש רש"י המשמעות המקורית של הביטוי היא אמירת דין שמתקבל הלכה למעשה על ידי פוסקים אחרים.
"חז"ל וגדולי הראשונים והאחרונים הפליגו במיוחד בשבח ובמעלת הלימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. מלבד היתרון של ידיעת ההלכה למעשה על בוריה, משריש הלומד בלבו את ההכרה שאין דבר חשוב בעולמו מלבד עשיית רצון ה'. כל מאווייו נתונים לדעת כיצד יקיים את רצון ה' בדרך הנכונה והמדויקת ביותר, ומתוך כך מתחזק בקרבו הרצון לדבוק בדרך האמת ולתקן את מידותיו, להשתפר, להשתכלל ולהתעלות." (הרב שמואל טל, מתוך הקדמת ספר טל חיים הבנוי על שיטת אליבא דהלכתא)
עיקרה של דרך הלימוד היא לימוד ה"שמעתא"- הסוגיה בצורה מוכוונת-מטרה לפסיקת ההלכה. המושגים והדיונים אינם נבחנים בצורה מנותקת מהעולם ההלכתי, ואף אין בשיטה שילוב של ההלכה והאגדה כפי שקיים בגישות אחרות של לימוד. הדיון הנו על בסיס הלכתי בלבד.
בתוך גישת לימוד זו יש הבדלים בין שיטות הלימוד השונות, אשר נובעים מהדגשים בשאלה אילו מקורות יש ללמוד באופן מרכזי. בלימוד ההלכה ישנם כמה מקורות אפשריים, שהדגש השונה על חלק מהם מביא לחלוקה בין השיטות השונות. כך, השאלה מהו הדגש בלימודם של כל אחד מן המקורות (התלמוד-גמראהראשונים והאחרונים, ה"בית יוסף" והאחרונים...) מהווה את ההבדל בין השיטות השונות.
הבדל מסוים קיים בפרשנות למושג "אליבא דהלכתא". יש שנטו לפרש שהכוונה דווקא הלכה מעשית אפשרית, ולכן דיונים תאורטיים ומופשטים ביותר, חסרי אפשרות לביטוי הלכתי למעשה- אינם רלוונטיים; גישה זו ראתה במושג "הלכתא" ביטוי לפסק הלכה, כשהיא רואה בדרך לימוד זו קישור משמעותי לרצון לפסוק הלכה (זאת בהקבלה לדרך הלימוד הלכה ברורה ובירור הלכה). לעומתם, יש שפרשו שהכוונה בהלכה, לכל דיון הקשור בעולמה של ההלכה; לדעתם, כפי שדיני בן סורר ומורה ועניין עיר הנידחת נחשבים הלכות על אף שהם דיונים תאורטיים (לרוב הדעות), כך הם הדברים ביחס לסגנון לימוד זה, המחייב עיסוק בענייני הלכה, גם אם אלו תאורטיים; לדוגמה: המהר"ל, המסביר במספר מקומות בספרי המהר"ל שהלכה זו דרך האמת, גם אם אין לה ביטוי מעשי או פיזי.

אליבא דהלכתא לעומת פלפול

קיים יחס מעניין בין צורת הלימוד של אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא לדרך הלימוד בשיטת הפלפול.
לפי חלק מהדעות אין הבדל מהותי בין צורת לימוד זו לשיטת הפלפול; כאשר לדעתם גם בשיטת הפלפול קיים עיסוק בשמועות על בסיס ההלכה. לדעתם ההלכות יכולות להיות תאורטיות, כשלחלק מהדעות ככל שהעיסוק הנו בדברים תאורטיים יותר, כך הלימוד הנו יותר "לשמה".
לעומתם, יש המכירים בהבדל בין השיטות, כאשר יש מהם הרואים טעות בלימוד הפלפול ללא ההלכה, ובכך הם שוללים צורת לימוד זו. לעומתם יש הטוענים שהמחלוקת ביחס ללימוד בשיטה זו או בשיטת הפלפול נעוצה כבר בתקופת התלמוד. לדעתם האזכור לכך שרבי מאיר היה מטמא ומטהר את השרץ ב-"ק"נ טעמים" הייתה התייחסות ללימוד התלמוד בצד התאורטי שלו, ולא בצד המעשי (וזאת בהתאם ללימוד בשיטת הפלפול); לעומת זאת הגישות האחרות בתלמוד, מתייחסות לכך שמטרת הלימוד היא מעשית.

מה נפוץ יותר?

בעבר סגנון הלימוד הפלפולי שהונהג באירופה היה הנפוץ ביותר בישיבות. אולם במוסדות רבים כיום לומדים "אליבא דהלכתא", בצורה הקרובה יותר לשיטת הפלפול. עם זאת, קיימות כיום כמה ישיבות אשר חרתו על דגלן נושא זה. כך לדוגמה קיימת שיטת העיון הספרדי המדגישה את הלימוד אליבא דהלכתא בישיבות כגון ישיבת כיסא רחמים וישיבת יחוה דעת. בישיבות הציונות הדתית ישנן ישיבות ששינו מסגנון הלימוד הפלפולי שהונהג בישיבות לאחר השואה לסגנון זה, כגון ישיבת תורת החיים, ישיבת הר ברכה, ישיבת אור וישועה, ישיבת קרני שומרון וישיבת שבי שומרון. 
גם בישיבות שאינן מצדדות בלימוד "אליבא דהלכתא", ישנם כוללי הלכה שעוסקים מעצם הגדרתם בלימוד הלכה, בדרך כלל לקראת מבחני הסמכה לרבנות. יוצאות מן הכלל, הן ישיבות המתנגדות ללימוד "אליבא דהלכתא" מתוך תמיכה בשיטת הפלפול המסורתית.
גם בין לומדי הדף היומי התפתחה לאחרונה מגמה של לימוד אליבא דהילכתא, מתוך כוונה שרצוי לנצל את שעת הלימוד היומית לתועלת הרבה ביותר. כך במסגרת 'מאורות הדף היומי' לדוג' נקבע ללמוד אחרי שיעור הגמרא שתי הלכות יומיות הקשורות במידה כזו או אחרת לנושאים הנלמדים בדף היומי, ומכוני הוצאה לאור של גמרות ללמודי הדף היומי, מדפיסות בסוף הגמרא מדורי הלכה הכוללים את ההלכות העולות מתוך הסוגיות, יחד עם ענייני הלכה אקטואליים מספרי השו"ת.

הספרים הנדרשים ללימוד אליבא דהילכתא

אם לתלמיד ממוצע בישיבה שלומדת בעיון נדרש לא יותר ממסכת הגמרא הנוכחית שברוב ההוצאות כיום נוספו בסופה מספר לא מבוטל של ראשונים ואחרונים, הרי שמהלומד אליבא דהלכתא נדרש מדף ספרים מקיף יותר. בהתאם לשיטה הספציפית(עיין באמצע מאמר זה) של הלימוד אליבא דהלכתא בחבורה בה הוא לומד, יידרש כל אחד מהלומדים למספר ספרים- מהגמרא עד האחרונים. ובגלל שהלימוד הוא לא לפי סדר הגמרא, אלא נפרש על כל הש"ס, ולעיתים גולש על מספר סימנים בטור ובשו"ע בכל סוגיה- קשה מאוד להתמקד בכרכים ספציפיים ובד"כ הלומדים קונים סטים שלמים.
בשלב הראשוני ביותר של הסוגיה הלומד נדרש לעיין בגמרא- ולעיתים יידרש למספר מסכתות בודדות בכל סוגייה נלמדת, ויעדיף לרכוש סט שלם. לאחר העיון בגמרא יידרש הלומד למספר ספרי ראשונים ואחרונים שלא תמיד מודפסים יחד עם המסכת. נהוג להתמקד גם בשלושת עמודי ההוראה- הרא"ש (לרוב מודפס על המסכת), הרי"ף(לרוב מודפס על המסכת) והרמב"ם.
לאחר שבסיס הסוגיה נקנה- מגיעים לחלק שרבים רואים כעיקרי בשיטה זו, ועוברים ללמוד את בסיס ההלכה- ארבעה טוריםושולחן ערוך הם הספרים שבהם מעמיקים חלק ניכר מהזמן המוקדש ללימוד הסוגיה. גם כאן לרוב מומלץ לקנות סטים שלמים. יש שמעדיפים סט נפרד של טור וסט נפרד של שו"ע, אך לאחרונה נפוץ מאוד הטור ושו"ע המשולב שיוצא בהוצאה משותפת של לשם (שו"ע הבהיר) ומכון שירת דבורה (טור שירת דבורה). ניתן להזמין גם כרכים בודדים של הטור ושו"ע המשולב.
לאחר מכן נהוג להמשיך וללמוד את גדולי האחרונים על השו"ע- משנה ברורה לרבי ישראל מראדין (החפץ חיים) בד"כ מהווה בסיס ברוב הכוללים, ועליו כל אחד מוסיף ספרי הלכה נוספים מהסגנון הייחודי לו, המקדם אותו ביראת השם ומקובל להלכה במסורת אבותיו. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

נשמח לכל תגובה :)